החלטה בתיק תא"ק 36318-04-11

בפניי בקשת רשות להתגונן של הנתבע מס' 1 (להלן: " המבקש") בפני תביעת המשיב על סך 333,000 ש"ח נכון ליום 22/3/11 נגד המבקש ונגד הנתבע מס' 2. הנתבע מס' 2 לא התגונן וניתן נגדו פסק דין ביום 3/7/11. כל אחד מהנתבעים ערב למחצית מסכום התביעה, 166,500 ש"ח.

ביום 7/3/99 חתם המבקש כערב להלוואת משכנתא בסך 425,000 ש"ח אותה נטלה גב' אברבוך אלינה (להלן:" החייבת העיקרית") לצורך רכישת דירה. להבטחת החזר ההלוואות משכנה ושיעבדה החייבת העיקרית את זכויותיה בנכס לטובת המשיב, וזאת בנוסף לכתבי הערבות ע"ס 212,500 ש"ח שנחתמו על ידי כל אחד מהנתבעים 1 ו-2. כל אחד מהנתבעים חתם במועד אחר ובפני פקידה אחרת.

הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשות המבקשים בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיהם וזכויותיהם של המבקשים, אלא רק לבחון האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה.

לעניין זה ראה ע"א 2418/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, ובספרו של כב' השופט אורי גורן " סוגיות בסדר דין אזרחי", (מהדורה עשירית), בעמוד 403: בדיון בבקשת רשות להתגונן, ביהמ"ש אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירם של המבקשים נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותו ע"א 356/85 משה מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 321ז.

ועוד נפסק "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים (האינטרס של מתן הגנה לתובע שזכותו עפ"י התביעה שהגיש אינה מוטלת בספק ואינטרס ציבורי בקידום יעילותה של המערכת השיפוטית ביחס לתביעות שתוצאתן האופרטיבית מתבקשת מאליה), את ההכרה בזכותו להתגונן" ( ע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (15.6.2009), נבו).

בהליך זה המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, נחקר בפניי בדיון ביום 6/11/11, וב"כ הצדדים סיכמו בעל פה בסוף הדיון.

טענות ההגנה

המבקש טוען כי עלה ארצה מספר חודשים מועט טרם החתימה על המשכנתא, וכי באותה עת לא דיבר ולא הבין את השפה העברית, וכי החתימה אצל המשיב נעשתה באמצעות אנשי תיווך, דוברי השפה הרוסית, ממשרד התיווך "גשר", אליהם פנה על מנת שימצאו עבורו דירה למגורים.

עוד טוען המבקש, כי במעמד החתימה לא ניתן לו כל הסבר או תרגום מטעם נציגי המשיב, לעניין מהותו של המסמך עליו הוא חותם, ונפקותו המשפטית, ובכך הפר המשיב את חובותיו כלפיו כערב.

המבקש מפרט כי חתם ערבויות בנסיבות דומות למספר אנשים, לאחר שנטען בפניו ע"י נציגי משרד התיווך, דוברי רוסית, כי שהו נוהל מקובל, ועל מנת שהמבקש יקבל משכנתא ויחתמו לו ערבים, עליו לחתם אשנים אחרים. המבקש טוען כי חתם מספר רב של פעמים עד שנאמר לי לו כי לא יוכל לחתום עוד, וצירף לבקשתו מכתבי התראה בגין ערבויות נוספות.

דיון

כיום אין עוד מחלוקת כי הערב גם הוא "לקוח" לעניין חוק הערבות, התשכ"ז-1967 ולעניין חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (ראה גם ע"א 1570/92 בנק המזרחי נ' פרופ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369).

חובת הגילוי כלפי הערבים רחבה, ומבוססת על עקרון האמון, כפי שנקבע ב ע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי, 7.7.2008, (מופיע בנבו), תוך הפנייה למאמר של ד"ר ר. פלאטו-שנער, "חובת הגילוי הבנקאית כלפי הממשכן נכס להבטחת חיובו של אחר", הפרקליט מט(2) 385 (2007): "תאוריית האמון הפכה לערך מרכזי בדיני הבנקאות שלנו. אם בעבר הוכרה חובת האמון רק כלפי לקוחות הבנק, כיום ניכרת מגמה ברורה של הרחבת החובה והחלתה גם כלפי זכאים נוספים, עיקרון האמון מוליד חובת גילוי במובן הרחב. חובת הגילוי במובן הרחב כוללת לא רק גילוי טכני של עובדות ונתונים, אלא גם, ובעיקר, חובה להסביר לערב את משמעותה המלאה של העסקה על כל פרטיה".

המבקש טען כי לא קיבל כל הסבר מהמשיב אודות ערבותו. טענה זו לא נסתרה בחקירה הנגדית, כל ניסיונות ב"כ המשיב לדלות מפי המבקש נתונים אחרים לא צלחו, והוא עמד על הגרסה לפיה ההחתמה בבנק לא ארכה יותר ממספר שניות, והמבקש רק התבקש לחתום ( פרוטוקול, עמ' 3, שורות 26-27), כמו כן גם הטענות לפיהן לא הוסבר לו ולא תורגם לו תוכנו של כתב הערבות וההתחייבות, וכן שיעורי הריבית והחיובים אותם יהיה עליו לשאת במידה והחייבת העיקרית לא תעמוד בהתחייבויותיה, לא נסתרו ע"י המשיב.

"הכלל הוא ( ע"א 413/79, אדלר נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29, 38), שהטענה האמורה אינה עומדת למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים".

בענייננו, המבקש טוען כי לא ידע שהינו חותם על כתב ערבות למשכנתא ( פרוטוקול, עמ' 5, שורות 7-10), ובנוסף טוען כי חשב שהוא חותם על מסמך שנפקותו שונה. עוד טוען המבקש  כי ההסבר שקיבל מאנשי התיווך במעמד החתימה על המשכנתא  היה "שכל מי שמבקש לקבל משכנתא עליו להחתים אנשים אחרים מבלי שתהיה לכך כל השלכה מכל סוג שהוא על החותמים" ( סעיף 8 לתצהיר המבקש), ואף חזר על טענותיו אלה במהלך חקירתו הנגדית ( פרוטוקול, עמ' 4, שורות 30-32).

תמוהה בעיניי העובדה, שבמהלך חקירתו הנגדית של המבקש, ציין ב"כ המשיב שעת חתם המבקש על המשכנתא, ישבה מולו נציגת הבנק דוברת השפה הרוסית ( פרוטוקול, עמ' 3, שורות 23-26), ומשכך, עולה השאלה, מדוע לא ניתן לו הסבר בשפה הרוסית, גם אם לא פנה וביקש תרגום מנציגת המשיב, ומדוע לא הוצגו מסמכי ערבות בשפה הרוסית? שהרי סעיף 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, קובע:

"לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה או בכל דרך אחרת - דבר שיש בו משום ניצול מצוקתו של לקוח, חולשתו השכלית או הגופנית, בורותו , אי-ידיעתו את השפה או חוסר ניסיונו, או הפעלת השפעה בלתי הוגנת עליו, הכל כדי לקשור עסקה של מתן שירות בתנאים בלתי סבירים או כדי לתת או לקבל תמורה השונה במידה בלתי סבירה מהתמורה המקובלת".

בשלב זה של הדיון אין המבקש נדרש להוכיח את הגנתו, או אף להראות כיצד יעשה כן, ודי בכך שיעלה את טענת ההגנה, וזו לא תקרוס בחקירה נגדית או ממכלול הראיות הקיימות.